הודו המקסימה, האם המחבקת. כל כך הרבה יופי טהור, מהול בעוני ובכאב. מדוע כל כמה שנים אני חייבת לחזור אליה? כדי לחזור אחר כך לציביליזציה ולהבין כמה חסר לנו שקט ושלווה וכמה אנו יכולים להיות מאושרים בחלקנו בחיים של פשטות?
הייתי בהודו מספר פעמים וחוויתי בה את מגוון הצבעים, הטעמים והאוכלוסיות. הגעתי לנהר הגנגס הקדוש, עליתי לשמלה, ביקרתי בצפון וגם בדרום ועדיין עד היום, כל פעם מתרגשת מחדש! ההתרגשות מתחילה כשאני מתחילה להתחבר לעצמי, לשקט, לשלווה, להשלמה, להסתכלות על החיים בצורה חיובית ללא שיפוטיות וכאב. בהודו אני מבינה את משמעות השקט, משמעות האהבה לעצמך ולסביבה ולמשמעות של חיים של פשטות ומינימליזם.
לאחרונה התחלתי לשמוע רבות על דרך המינימליזם בתחום המזון, הצרכנות, חיי החברה ועוד, דבר שמעניין בהקשר של תרבות השפע שבו אנו מרגישים חנוקים מעודף השפע, בה אנחנו רצים ללא חרף אחרי עוד מטרה ורוכשים עוד ועוד חפצים שאנחנו בכלל לא צריכים.
השבוע עזרתי לחברה שטסה לחול לשנה להתפטר מכל החפצים שאספה לאורך השנים. התהליך המשותף אפשר לי להתבונן מסביב ולראות את עצמי במראה - כמה חפצים אני רוכשת? כמה אני אוגרת?
כמה אני נאחזת בפריטים שאין לי בהם צורך.
בעקבות זאת החלטתי לאתגר את עצמי בשנים הקרובות לעבור לאט לאט למינימליזם בתחום האוכל (תוהה אולי כך אצליח להשיל מעצמי את כל עטיפות ההגנה שבהם עטפתי את עצמי לאורך השנים?) ובתחום הבית והסביבה ולהתחיל להשיל מעליי כמו נחש המשיל את עורו מעת לעת, את כל מה שאיננו משרת אותי עוד כדי לאפשר לעצמי להתחדש.
כעת, אני מתחדשת ומתכננת את הטיול הבא שלי ואולי אפילו לעבור להודו, האם המחבקת, ללמוד לחיות במינימליזם לנפש ולנשמה.